לא סומכת על עצמי…
ראשית, חייבת לפתוח בתודה ענקית על המיזם האדיר הזה!!
מי שנמצא במקום שלנו, הרווקים, מבין שזה פשוט חסד אדיר!!
זה בית להתכנס אליו, ללמוד, לנסות לעזור לעצמינו,
לקבל מידע ותמיכה מטובי המרצים הכוחות והמוחות!
הלוואי שהקב"ה ישלם את שכרו הטוב של כל מי ששותף למיזם הזה!!!
הצטרפתי רק אתמול, ואני מולהבת ומוקסמת!!!
אז אלפי תודות!!
נעבור לשאלה…. [זה יצא כמו סיפור.. אבל תסמכו עלי, בסוף יש שאלה…]
לפני זמן מה פגשתי בחור מקסים, ששבה את ליבי,
הייתה בנינו תקשורת טובה, הוא ידע להבין לליבי, והרגיש מה שאני חווה גם בלי מילים…
כמו כל זוג בגיל הזה, [-/+ 35] היו לנו אתגרים בדרך, אבל בסוף התארסנו!!
זה היה כחודש לפני חתונה,
שפתאום התחלתי לשים לב להתנהגויות שתלטניות ופוגעניות מצד הבחור. [אני דוגמת פה רק כמה…]
ביקורתיות על המראה החיצוני שלי
[בדרך לסגור אולם הוא אמר לי: אם הייתי עולה עכשיו פתאום איזה 10 קילו, זה היה מפריע לך?
אז אמרתי לו שנראה לי שכן…
אז הוא אמר: אז איך זה שלא מפריע לך שאת 10 קילו מעל למשקל שלך?…]
[סתם לצורך ההבנה, אני לא דוגמנית, אבל מידה 42-40, זה מבחינתי בהחלט יפה וטוב לי.
ואם הוא חיפש דוגמנית, אז למה הוא המשיך עד הלום? הרי הוא לא עיוור …]
בכל מקרה, זה היה פוגע מאוד,
וגרם לי לבכות במשך שבועיים, בכל הזדמנות שנזכרתי בזה..
[כשאמרתי לו שנפגעתי, הוא לא ביקש סליחה!!
הוא רק שתק, ואז אמר, טוב, אולי באמת לא הייתי צריך להגיד את זה…]
אולי???….
אחר כך היו הערות נוספות על המראה, ולמה אני לא ""דואגת לעצמי"" לאכול, ואני מדלגת על ארוחות, הכל בצורה של התערבות שהיא כבר לא נעימה, מאוד ביקורתית, וטעונה.
בהמשך, היינו אמורים ללכת להורים שלו,
הוא סיפר לי שיש להם כלב, אמרתי לו שאני מפחדת מכלבים, הוא אמר: את תתרגלי אליו, הוא ממש חמוד. אמרתי לו שאני לא, ושאולי יקשרו את הכלב שאני באה.
הוא ממש ממש כעס ואמר: נראה לך שאני אקשור את הכלב? אני אקשור אותך….
הוא חלק מהמשפחה, מה זה לקשור אותו? הוא יבכה…
[לא הבנתי… אז אני כן כלב, ולא חלק מהמשפחה? …]
בסיטואציה נוספת,
הוא דאג לעדכן אותי ש:"אמנם הוא לא בדק אותי" [בנושא יחסי אישות…]
אבל הוא סומך על השם [איזה צדיק!!]
אחרי כמה ימים [הכל תוך כדי הכנות דינמיות לחתונה..]
זה הגיע למצב שהוא קרא לי :חצופה, חוצפנית, ומה זה טינופת הזו…
[אה, זה היה כי ביקשתי שימיין את הספרים שהוא לא צריך, כי הדירה קטנה… וגם אני לא מביאה איתי את הכל…]
פה זה כבר היה השיא שיכולתי להכיל…פניתי לאבחון,
הסתבר שמדובר בבעיות שורשיות, שכל האמירות שלו לא היו ""בצחוק"" או ""פליטות פה""
הוא באמת רודן, עקשן, גאוותן מניפולטיבי, מרוכז בעצמו, ועוד…
קשה לי אפילו לכתוב עליו את כל זה…
כי עדיין יש לי רגשות טובים אליו ואולי אפילו געגוע..
[אולי תחשבו שאני איזו בחורה רמוסה, רדודה, חסרת חיים?
אחרי כל מה שהוא אמר לי (ובאמת שזה רק קצה קרחון, כדי לא להלאות אתכם…)
עוד להיות ברגשות חיוביים כלפיו?!……]
אז חשוב לי לציין שזה ממש לא נכון!
אני בחורה מאוד כישרונית [גם הגרפולוג אמר… :) ] ומנהלת חיים דינמיים ומלאי עשיה.
במשפחה, עם חברות ובשני מקומות העבודה שבהן אני עובדת אני אהובה מאוד, ומצליחה,
יש לי תואר ותעודות הצטיינות, ומלא חברות אוהבות ומשפחה מהממת]
נחזור לענייננו,
בהסכמתו, עשינו אבחון נוסף, והסתבר, שזו הפרעת אישיות המלווה בחוסר מודעות עצומה
בשפה המקצועית זה נקרא ""אישיות מסכה"" [זו תופעה שמאפיינת אדם שלא חי את ה""אני"" שלו אלא דגם של אישיות שאותה הוא רוצה לחיות.]
ושהוא מאופיין בילדותיות, מרובעות ,חוסר גמישות לשינוי – מאפייני אישיות שקשה לחיות איתם…
ושאין מה לעשות…
היה לי קשה, לא ידעתי מה לעשות ואיך להגיב, הבנתי שזה צריך להסתיים, ולא הייתי מסוגלת…
ואז הוא החליט שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, ושזה כבר לא מתאים לו…
וזהו.
ואז התחיל המשבר…
הייתי מרוסקת.
להתחיל לספר לכל המכרים הנלהבים, שאין חתונה….
לפרק את הנדוניה הארוזה,
להודיע למאפרת,למסרקת ולשמלה, וללכת לרבנות….
לפרק את הכל – תוך כדי שאני מתפרקת בעצמי…
אה, ובמקביל, לעמוד במחויבות שלי למקומות העבודה [זה היה בשלב ליווי הסטאז' של הסטודנטיות שלי, הן זקוקות לתמיכה מרובה בתקופה הזו…והייתי חייבת להיות שם בשבילן….]
חייתי מכוחות על שהשם נתן לי, אחרת אין לי הסבר איך עברתי את זה….
אני רק כן אציין,
שכמות האהבה, החמלה, וההזדהות שנשפכה עלי מכל עבר, הייתה עצומה,
אמרתי להשם,
שרק לגלות כמה אהבה ואכפתיות יש בלב של כל אחד מיושבי מהעם היפה הזה,
נותן כל כך הרבה כח.
טוב, עכשיו אתם שואלים: אז מה השאלה? זה כבר נהיה סיפור, לא שאלה…..
הבעיה היא כזאת,
שיש לי עכשיו כמה הצעות שבאמת כדאי היה לבדוק מקרוב,
ואולי גם להיפגש.
אבל קשה לי לתת אמון, [אולי גם הבחור המוצע הוא כזה?….]
ויתרה מזאת, קשה לי לסמוך על עצמי,
איך נתתי לזה לקרות?
היכן היה ""המבוגר האחראי"" שבי?
איך נתתי לעצמי להגיע למצב כזה, שמדברים אלי בכזו השפלה שוב ושוב, ואני שותקת???
למה לא עצרתי את זה מיד על ההתחלה?
אני ממש לא כזאת ביום יום. כשאני מנהלת פרויקטים אני מאוד אסרטיבית, וידעת לענות ולנהל מו""מ.
ופתאום שמדובר בדבר הכי מקודש לי – בקשר זוגי,
אני ""איבדתי את הראש"" / את הלב / את הרצון / את עצמי לדעת…?
אני ממש מפחדת שזה עלול לקרות שוב, [למרות שאני חושבת שכן למדתי מזה ממש הרבה… ושזה היה כל כך כואב, שרוב הסיכויים שזה לא יקרה…]
אבל תכלס,
כל הצעה שמציעים לי, אני פשוט דוחה … [בצורה מאוד אלגנטית, שלא תטעו….]
אני כן מאמינה שה' מייעד לכל אחת ואחד מאיתנו אושר,
וכן רוצה למצוא את האושר המיועד לי.
אז איך ממשיכים מכאן?…
אני מפנה את השאלה גם לחברים,
ואם יש פה כאלה שחוו את זה גם והמשיכו מזה הלאה- אשמח לשמוע עצות וטיפים. [בתגובות]
תודה על המענה, [וסליחה על החפירה…. :) ]"
