היי :) תודה על הפלטפורמה הזו. יוצאת כבר תקופה של חודשים עם בן אדם נהדר. והכל טוב ומתחבר – תקשורת, ערכים, אישיות, שאיפות. הוא מבחינתו הולך על זה, ברגע שאעדכן אותו הדבר הבא זה אירוסין. אז היה שלב שקצת נלחצתי, ובסופו של דבר החלטתי שזה לא קשור ואני בקצב שלי. וכבר תקופה אני חושבת איפה אני עומדת. וכמובן שכאן מגיע ה'אבל', במובן מסוים מרגיש לי שיש אצלי תנועה מקבילה. יש את ה'ראש' שמבחינתו זה זה, כלומר יש התאמה בדברים לעיל, אז יאללה. יש את ה'לב' שכאן העניינים כבר יותר מסובכים. יש דיבור טוב, יש הדדיות, יש משיכה. ויש גם משהו שמפריע, לא מסוגלת לשים את האצבע על מה. אבל אשכרה קורה אחרי חודשים של פגישות, פגישה שבמשך חצי שעה ראשונה אני לא מסוגלת להסתכל עליו. וזאת לא פעם ראשונה. אין לי מושג למה וימים שאני טוחנת לעצמי את הראש 'למה? למה אני לא מסוגלת?' ופשוט לא מגיעה לתשובה. כל פעם שדבר כזה קורה אני פשוט לוקחת צעד אחורה מבחינת הרגש, כי עצם הקושי להסתכל עליו מבלבל אותי. וחשוב להדגיש, זה קורה בהתחלה אך ברגע שהסתכלתי פעם אחת זה פשוט כבר לא מפריע לי, המשך הפגישה מעולה ואני לא רוצה שתיגמר. אבל כל פעם (לא קורה תמיד) שבתחילת הפגישה קשה לי להביט בו זה מערער אותי. אני פשוט תוהה אם זה מראה על משהו, על רתיעה מסוימת או על משהו אחר, שמנסה לסמן שאולי זה לא הדבר הנכון לי להתחתן איתו. עד כמה חשוב לתת משקל לאותם רגעים ראשונים בפגישות? תודה רבה!